Measure how fast your brain responds to visual stimuli.
כשעל המסך נדלק ירוק, התגובה שלכם נראית מיידית. למעשה, בחלקיקי השנייה האלה מתרחשת שרשרת ארוכה של אירועים: האור נופל על הרשתית, הופך לדחפים עצביים, אלה עוברים דרך עצב הראייה אל קליפת העורף, ומשם האות פונה לאזורים המקבלים החלטות, ורק אחר כך לקליפה המוטורית המפעילה את האצבע.
כל חוליה בשרשרת הזאת מוסיפה את המילישניות שלה. משום כך זמן התגובה החזותית הפשוטה הממוצע אצל מבוגרים עומד על כ-250 מילישניות, בעוד התגובה לצליל מהירה במידה ניכרת — כ-170 מילישניות — משום שהמסלול השמיעתי קצר יותר.
אפילו בתוך מבחן יחיד הסבבים שלכם ייבדלו בעשרות מילישניות. זו אינה שגיאת מדידה אלא תכונה אמיתית של מערכת העצבים: רמת הקשב משתנה בלי הרף בגלים זעירים. לכן יש במבחן חמישה סבבים ולא אחד — המיצוע מסלק את הקפיצות המקריות.
מהירות התגובה מגיעה לשיא בערך בין גיל תשע עשרה לעשרים וארבע ואחר כך יורדת לאט — בערך שניים עד שלושה אחוזים לעשור. מחסור בשינה פוגע בתגובה חזק ממה שרוב האנשים משערים: לילה אחד ללא שינה מאט אותה בערך כמו מנה מתונה של אלכוהול. קפאין נותן רווח קטן אך מדיד.
שחקני טניס שולחן מקצועיים, סייפים ושחקני ספורט אלקטרוני משיגים באופן קבוע תוצאות בטווח 180–220 מילישניות. חלק מהיתרון הזה מולד, אך חלק ניכר ממנו מגיע מאימון: הספורטאי המנוסה אינו מגיב מהר יותר אלא חוזה מוקדם יותר מה עומד לקרות.
התוצאה שלכם כוללת גם את השהיית הציוד. קצב הרענון של המסך מוסיף בין שמונה לשש עשרה מילישניות, מקלדת מוסיפה עוד כמה, ועכבר אלחוטי מעט יותר. כלומר התגובה הביולוגית האמיתית מהירה מעט מהמספר המוצג, אך להשוואה בין אנשים אין לכך חשיבות כל עוד כולם נמדדים באותה דרך.